הרבנים, מאז ומתמיד, ידעו בוודאות מוחלטת שרק בידם נמצאת האמת, כל האמת ומאומה זולת האמת. הכרה זאת כפתה על הרבי מליובאוויטש[א] לקבוע:
|
קיימת ודאות מוחלטת שאילו היו חיי האדם ארוכים במידה מספקת ואם היה נמצא אדם שניחן בכישרונות הנחוצים לבצע את כל המחקרים ללא הפרעה, ללא הסחת דעת וללא משגים אזי אין ספק כי אותו אדם היה מגיע לאותן המסקנות שאנו מוצאים בתורה שניתנה לנו על ידי האל.
|
אמת יש רק אחת והיא כבר ירדה מההר והופקדה בידיהם הבוטחות של הרבנים. כל האחרים, אם אינם רוצים לבזבז שנים על גבי שנים במחקרים חסרי ערך שממילא יניבו בדיוק את אותן מסקנות, יכולים להיכנס לישיבותיהם וללמוד מהם את תורת הנצח שהאל מסר למשה במו פיו במרומי הר סיני.
הידיעה הודאית שהוא הבעלים של האמת המוחלטת אפשרה לרבנו סעדיה גאון[ב], הרס"ג, להלל את כל יודעי החן שחושבים בדיוק כמוהו ולשפוך קיטונות של בוז על כל הסכלים שמעיזים לסטות מהנוסח הרבני של האמת האחת והיחידה. כבר בשורות הראשונות של ספרו הגדול, 'המובחר באמונות ודעות', אנו קוראים:
|
פתח מחברו של ספר זה ואמר: ברוך אלוהי ישראל שהוא בעל האמת המוחלטת שאינה תלויה בחושי האדם או בהבנתו, אמת המאמת לבני אדם את מציאות נפשם בוודאות גמורה, ובאמצעותה אימתו בני האדם את תחושות חושיהם בצורה ודאית. בעזרת האמת האלוהית ובסיועם של החושים בני האדם יוכלו לדעת את אשר הם יודעים בוודאות מוחלטת וכך יסתלקו מהם כל השיבושים ויסורו מהם כל הספקות ויתלבנו להם כל הראיות ויזדככו להם כל ההוכחות. ישתבח האל מעל לכל תיאור נעלה ותהילה.[1]
|
הדחף לפקוח את עיני הבריות בא לרבי סעדיה לאחר שנוכח שלצידם של כל השמחים בידיעת האמת המוחלטת קיימים גם כאלו שנותרו עם ספקותיהם, כאלו שהחליטו לאחוז בטעויותיהם וכאלו שהתמכרו לתענוגות הבלבול:
|
מפני שראיתי שבלבול אחז באמונותיהם ודעותיהם של בני אדם רבים, ביניהם כאלו שכבר הגיע אל האמת והם יודעים ושמחים ...
וכאלו שכבר הגיעו אל האמת אך יש בהם עדיין ספקות ואי הבנות שמונעים מהם מלאמץ את האמת לחיכם ...
וכאלו שכבר דימו שהשווא הוא אמיתי והחליטו שההבל הוא למעשה האמת ולכן הם מחזיקים בשווא ועוזבים את הישר ...
וכאלו שהנהיגו את עצמם בשיטה מסוימת זמן מסוים והחליטו לדחות את השיטה בגלל סתירה שמצאו בה ועברו לשיטה אחרת זמן מסוים ופרשו ממנה בגלל דבר מוזר שבה ועברו לאחרת זמן מסוים ועזבו אותה בגלל עניין נפסד שמצא בה והרי הם נבוכים בתהפוכות כל ימיהם ...[2]
|
הרס"ג, כך ניתן להבין, רואה את העולם רק בצבעים של שחור ולבן ומבחינתו כל יהודי יכול לפסוע רק באחת משתי דרכים: בדרך האמת המוחלטת או בדרך הטעות והספק. גם מאוצר המילים שלו מצליח רבנו סעדיה לנטרל כל גוון של אפור ובכישרון רב הוא כורך יחדיו את כל המושגים שהקשרם טוב וחיובי ומעמתם עם מכלול מושגים בעלי הקשר שלילי ומנכר: לאלה שמוכנים להכפיף את עצמם לעול הרבני הוא משייך מושגים דוגמת ודאות, זכות, שבח, נעלות, תהילה, קירבה, קלות, הבנה, הקלה, צדק, אמת, שמחה, יושר, חכמה, אמונה, עיון, תבונה, הכשר, מצפון, לב שלם, נכונות, נאמנות, שלמות, ישע, רחמים, טובה, ידיעת יהוה וידיעת התורה בעוד שכלפי סרבני האמונה הוא מפנה מושגים דוגמת רחוק, קשה, מכביד, ספק, שווא, דמיון, דחייה, סתירה, פרישה, מוזר, נפסד, תהפוכה, טעות, בושה, התנגדות, עיקשות, חטא, קנאה ושיבוש. המסר הברור אינו משתמע לשני פנים: בוא עימנו והעולם כולו יזמר את שבחיך – התרחק מאיתנו וקלונך יינשא על כל לשון.
למתקשים בהבנה ממשיך הרס"ג ומסביר שהאמת אחת היא ואין בילתה. כשם שהכמות אינה יכולה להיות גם מרובה וגם מעטה, הצבע אף פעם לא יהיה גם לבן וגם שחור והחפץ תמיד יהיה או מצוי או נעדר, אך לא שניהם גם יחד, כך גם הדעה יכולה להיות או אמיתית או שגויה אך לעולם לא גם אמיתית וגם שגויה. די בטיפה אחת של טעות בכדי לפסול את כל מאגר האמת וכיוון שרק הרבנים יכולים לברור את הבר מתוך התבן ורק הם מסוגלים לזהות את האמת האחת, היחידה והמוחלטת הרי שטוב יעשו הסכלים המגונים אם ויזנחו את החשיבה העצמאית וילכו בעקבותיהם של החכמים המשובחים:
|
לדעת יש רק שני פנים, אמת ושקר. הדעה האמיתית הוא זו שיודעת את הדבר כמות שהוא: שהמרובה הוא מרובה והמועט הוא מועט, שהשחור הוא שחור והלבן הוא לבן, שהמצוי הוא מצוי והנעדר הוא נעדר.
הדעה השקרית היא ידיעת הדבר שלא כפי שהוא: שהמרובה הוא מועט והמועט הוא מרובה, שהלבן הוא שחור והשחור הוא לבן, שהמצוי הוא נעדר והנעדר הוא מצוי.
החכם המשובח הוא מי שמציב כיסוד את אמיתות הדברים ומשתית על יסוד זה את דעותיו. ברוב חכמתו הוא מחזיק במה שראוי להחזיק ונשמר ממה שראוי להישמר. לעומתו, הסכל המגונה הוא מי ששם דעותיו ליסוד ומדמה שהאמת היא כפי דעותיו ועם סכלותו הוא מחזיק במה שצריך להישמר ממנו ונשמר ממה שצריך להחזיק.[3]
|
מילים הנגזרות מהשורש 'סכל' עובדות שעות נוספות אצל רבנו סעדיה והוא הקפיד לשבץ בספר 'אמונות ודעות' למעלה משבעים מהן. לשם דוגמה, לאחר שאימת בצורה לוגית וביסס בדברי הנביאים והכתובים את העובדה שהחומר נברא 'יש מאין' על ידי אל הנמצא מחוץ לעולמו, הוא מציג שנים עשר דעות נוספות - נוגדות, שגויות ומופרכות. חסידי השיטה השלישית, כשהדעה האמיתית היא כמובן הראשונה, הם 'סכלים יותר מן הקודמים, כלומר הדוגלים בשיטה השנייה, הפסולה מעיקרה, וראיתי צורך לגלות את סכלותם בשלושה עשר אופנים'[4], המאמין בשיטה הרביעית הוא 'יותר סכל משתי הכתות שקדמו', לגבי הדוגלים בשיטה החמישית 'אלה, יעזרך ה', סכלים בשיטתם יותר מכל הקודמים'. 'יותר סכלים מכל הקודמים' הם גם חסידי השיטה השישית והשביעית. את פניהם של המאמינים בשיטה השמינית הרס"ג שוכח להלבין אך ברור שגם הם סכלים לא קטנים שכן במהרה מסתבר שכל הדוגלים בשיטה התשיעית הם 'יותר סכלים מכל אותם שקדם זכרם'. את השיטה העשירית, שיטתם של אפלטון ותלמידיו, הרס"ג מייחס ל'אלה הסכלים מכל מי שנזכר קודם'. לעומת זאת, אלה שדוגלים בשיטה האחת עשרה, הנקראת בפי הרס"ג 'שיטת העיקשים', הם ללא ספק סכלים:
|
כי אמיתות כל דבר אצלם אינה אלא כפי שהאדם קובע בדעתו והם יותר סכלים מכל מי שהזכרתי קודם. הדבר הראשון שמאפיין את סכלותם הוא שהמציאות אינה מתנהגת על פי צווי מחשבתנו אלא שהדעה היא זו שנקבעת על פי הממצאים האמפיריים הנקלטים בחושינו והסכלים האלה הפכו את העניין וקבעו שהמציאות הולכת אחרי הדעה.[5]
|
לאחר שחשף ברבים את סכלותם של כל הפיסיקאים התיאורטיים שמאמינים ביכולתה של האנושות להבין את המציאות באמצעות מודלים מתמטיים, פרי המחשבה הטהורה, הרס"ג מתרכך ומודה שחסידי השיטה השתים עשר, שיטת החידלון, הם פחות סכלים הן מהעיקשים והן מהסכלים האולטימטיבית - אלה שדוגלים בשיטה השלוש עשרה, שיטת הכסילים:
|
כי העיקשים צירפו אל האמת המציאותית גם דברי שווא בעוד שאנשי החידלון חדלו מן האמת והשקר גם יחד וראיתי צורך לבאר מה שיש עליהם בכך כדי להחזירם בו אל האמת כי הם ראויים שישוחחו עימהם בדברי עיון לפי שלא שקעו בסכלות לכזה עומק שיחייב אותנו שנתייאש מהם כמו מבני הכת שאחריהם.[6]
|
כרבנו סעדיה גם רבנו משה בן מימון[ג], הרמב"ם, אינו מוכן לוותר על תענוגות הראיה המונו-כרומטית ובהקדמה לפירוש פרק חלק של מסכת סנהדרין הוא מחלק את האנושות לשלוש כתות - שתי כתות של סכלים שבעיוורונם אינם מבינים שהאמת המוחלטת מוחזקת רק בידיים שהוסמכו ממרומים וכת אחת, קטנה ודלה, של חכמים תורניים שמסוגלים, בעזרת שכלם המחודד, ידיעותיהם הרחבות והבנתם המעמיקה, לרדת לעומקה של האמת האמיתית, האחת והיחידה.
בני הכת הראשונה, אליה, למגינת הלב, משתייכים רוב הבריות, סוברים שהחכמים התנסחו רק על דרך הפשט ובדבריהם 'הישרים והמתוקנים' אין כלל רבדים נסתרים. הדיוטות אלה חושבים שבדברי הרבנים ניתן למצוא רק את אותן משמעויות שטחיות ומוגבלות ששכלם הדל מסוגל להשיג ולעכל ומבחינתם ראוי לאמץ כפשוטם וכלשונם את דברי המשל והמליצה השגורים בפי החכמים, גם כאשר הללו נוגדים את כל כללי השכל וההיגיון. נכון אמנם שמקצת דברי החכמים, אם נקבלם כפשוטם, נראים רחוקים מן השכל וסותרים את ההיגיון והפצתם בקרב ההדיוטות עשויה מן הסתם לעורר תמיהות בנוסח 'היאך יתכן שיהיה בעולם אדם שיחשוב כך או שיאמין שזאת היא האמונה הנכונה' אך, כאמור, את האשמה יש לתלות בהיעדרן של השלמות הרוחנית וההבנה המדעית, בלעדיהן לא ניתן לעולם לרדת למלא עומקם של דברי החכמה.
לכת זו משתייכים עניי הדעת שיש לקונן על סכלותם: הם אולי מאמינים שהם מכבדים ומרוממים את החכמים אך למעשה, מבלי שיבינו זאת, הם מנמיכים ומגמדים אותם. בהפכם את כוונותיהם של החכמים הם גורמים להתמעטות הדרת התורה, להשפלתה בגויים ולהאפלת זוהרה. הרבנים שבים ומנסים, פעם אחר פעם, לפרש להמון העם את הדברים לאשורם ולהורותם את הדרך הנכונה אך ההדיוטות אינם מודים בבורותם ובסכלותם ובמקום להסתפק בשתיקה מכובדת הם ממהרים לדרוש בראש חוצות את 'מה שהבינו הם עצמם כפי דעתם החלושה לא מה שאמרו חכמים' וכך אנו מוצאים אותם, רחמנא לצלן, דנים בפרהסיה בפשטן של הדרשות המביכות שבמסכת ברכות, בפרק חלק של מסכת סנהדרין וכיוצא באלה.[7]
גם בני הכת השנייה הם רבים וגם הם מבינים את דברי החכמים רק על פי פשטם, בהתעלמות מוחלטת מרבדי המשמעות העמוקים יותר. עם זאת, בניגוד לבני הכת הראשונה, סכלים אלה מזלזלים בערכם של החכמים, מגנים אותם, לועגים להם ומוציאים את דיבתם רעה. בעיוורונם הם חושבים עצמם לנבונים ומחודדים ובסכלותם הם מחשיבים את הרבנים עליהם השלום כחסרי דעת וגרועי שכל שאינם מבינים דבר וחצי דבר. סכלים אלה רחוקים מרחק רב מהחכמים ומהפילוסופים האמיתיים וסכלותם עולה אף על זו של הפתאים המשתייכים אל הכת הראשונה. זאת היא כת ארורה כיוון שנאמניה משמיצים את גדולי המעלה ונשיאי האומה שחכמתם כבר הוכרה על ידי הרבנים. פתאים אלה, לו רק היו מרגילים את נפשם בחכמות האמיתיות ומגיעים להבנת דרכי האל, היו מגלים ומעריכים את חכמתם של הרבנים והיה מתבאר להם עומק דבריהם.[8]
הרמב"ם אינו מציין את ענשם של בני הכת הראשונה והשנייה אך מדבריו במקום אחר ניתן להבין שהוא סובר שהאל כבר העניש את הסכלים בעונש הכסילות:
לעומת ההמונים הנוהרים אל שתי הכתות הראשונות, רק מתי מעט מוצאים את דרכם לכת השלישית והם היחידים שמצליחים להבין את טוב שכלם, עומק מחשבתם, אמיתות תורתם ושלמות השגתם של הרבנים. אנשי כת זאת מבינים שמעבר לרובד הנגלה קיים בדברי החכמים גם רובד נסתר שמחייב אותנו להתייחס לכל אמירה שאינה נתפסת בהגיון כאל חידה, משל, אלגוריה או מטפורה. תורת הבלשנות מלמדת אותנו שהמושג 'חידה' מתייחס לדברים שבנסתר ולא לדברים שבנגלה וזאת היא אכן דרכם של החכמים שמעיניהם מופנים תמיד לענייני העליונים ולמחשבות על תכלית החיים. לאחר שראינו ששלמה, החכם באדם, כתב את הספרים משלי, שיר השירים וקהלת על דרך המשל והחידה, האם נוכל להאשים את החכמים כשמסתבר שגם הם הציגו את רעיונותיהם הנשגבים באמצעות משלים ודימויים מוחשיים? לאחר שרבני התלמוד עצמם הוציאו מפשטם את פסוקי המקרא והציגו אותם כלא יותר מאשר משלים ומליצות שיר, כיצד נוכל לגנות את הפרשנים המאוחרים שהשכילו להוציא מפשטם גם את דבריהם של חכמי התלמוד ולתאמם הן עם כללי ההיגיון והן עם אמת המוחלטת הגלומה בכתבי הקודש?[11]
הנשר הגדול, מבלי משים, שם את אצבעו על האמת העגומה: הרבנים, יהיו אלה חכמי התלמוד או חכמי ימי הביניים, הרשו לעצמם להתערב התערבות בלתי מוגבלת בכל הטכסטים שהונחו בפניהם וכפי שידעו 'לדרוש פנימה' כל חידוש שהצית את דמיונם כך הם גם ידעו 'לדרוש החוצה' ולהפוך למשל ומליצת שיר את כל הסתירות, הסטיות וההתבטאויות המביכות. זכות הדרש הבלתי מוגבל שיחררה את חכמי התלמוד מכבלי ההיגיון ומחסמי הטעם הטוב ואפשרה להם לעשות בתורה ככל העולה על רוחם. הדרשות הפרועות אילצו את הרבנים שבאו אחריהם לחפש בדבריהם התמוהים של קודמיהם את אותם רובדי משמעות נסתרים שהיו אמורים להעניק לתורתם צביון לא טריוויאלי. משימת ענקים זאת כפתה על המתרצים ניסוחים סתומים ומפותלים שגרמו לדורות הבאים להניח שגם הם דיברו במשלים ובחידות ושגם בדבריהם יש לחפש את רובדי החוכמה הנסתרת וכך אנו מוצאים לא מעט מקרים בהם המליצה מסבירה את המשל שמסביר את החידה שמסבירה את הסוד שבסופו של דבר מסתיר לא יותר מאשר את ההבל.
בכל מקרה, המסקנה אמורה להיות ברורה וחד משמעית: רק הרבנים מסוגלים לרדת לעומקן של המשמעויות התורניות והפילוסופיות שמסתתרות מאחורי החידות ופליאות. הסכלים, המסבים את פניהם מהאמת הרבנית, לעולם לא ישכילו להבין את עומק דברי החכמים ומוטב, אם כן, שלא לאתגרם במאמצים מחשבתיים החורגים ממגבלות יכולותיהם:
|
לא ראוי לחשוב שמעלתו של המדרש מעוטה ותועלתו חסרה ולמעשה יש בו תבונה גדולה מפני שהוא כולל חידות מפליאות וחמודות נפלאות. כאשר החכמים מסתכלים בדרשות הללו בעיני השכל והגיון הם מבינים את הטוב האמיתי שבהם, מה שאין למעלה ממנו, ומגלים בדרשות הללו עניינים אלוהיים ודברים עמוקים שאנשי החכמה רצו להעלים ולהסתיר וכל מה שדורות של פילוסופיים השקיעו בו את זמנם.
אם תנסה להבין את הדרש על פי פשוטו תמצא בו עניינים בלתי הגיוניים ורחוקים מן השכל שאין למעלה מהם שהרי החכמים התנסחו בלשון סתומה לצרכים נפלאים.
אחד מאותם שימושים מופלאים של הדרשות הוא להפרות את הרעיונות ומחשבות של התלמידים וללבב לבותיהם. שימוש נוסף בדרשות הוא לעוור עיני הכסילים שלא יאירו לבותיהם לעולם ואילו היו מראים להם את האמת העמוקה במערומיה הם היו מסיבים פניהם מהאמת משום חסרון טבעם. בהם ובדומיהם נאמר 'אין מגלין להם את הסוד'[12] מפני שאין שכלם שלם כדי לקבל את האמיתות על בוריין. כמו כן החכמים לא היו רוצים לגלות רק את קצה קציהן של סודות החכמה.[13]
|
בשלב זה נוקט הרמב"ם בצעד פזיז ובמקום להסתפק בשטף ההכללות הוא מחליט, כנראה מבלי להקדיש לכך את המחשבה הראויה, לעגן את דבריו באחת מאותן פליאות חמודות שהכסלים לעולם לא יבינו:
|
כבר הזכירו[14] שאחד החכמים שהיה בקי במעשה מרכבה פיתה אנשים שהיו בקיאים בחכמת מעשה בראשית ואמר להם: למדוני מעשה בראשית ואלמדכם מעשה מרכבה. הסכימו אותם חכמים להסדר המוצע ואמרו לו כי טוב הדבר. לאחר שהם לימדו אותו את מעשה בראשית הוא סרב ללמד אותם את מעשה המרכבה.
הוא לא עשה זאת, חס ושלום, מפני רוע לב, כדי למנוע מהם חכמה או בשביל שיהיה לו יתרון עליהם. דברים אלה מגונים אפילו בטיפשים וקל וחומר באחד החסידים הנכבדים. אבל הוא נהג כך כיוון שראה את עצמו ראוי לקבל את מה שיש אצלם בעוד שהם לא היו ראויים לקבל את תורת 'מעשה המרכבה' הסודית שהייתה ברשותו ושאסור היה לו ללמדה לאחרים.
לעניין זה הוא הביא את דברי שלמה 'דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ'. את הפסוק הזה פירשו הרבנים עליהם השלום ואמרו שהפסוק מדבר בחכמות המתוקות שהנפש תנעם בהם, כמו שינעם החיך בדבש וחלב. דברים אלה, כך החכמים, צריך להסתיר ואסור בשום פנים לדבר בהם ולהעלותם על שפתיים. לכן הוא אמר 'תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ'[ד], שאת העניינים הללו אסור ללמוד או אפילו להגות בהם בישיבות החכמה ומותר רק לרמוז עליהם ברמזים נעלמים.
כשיגלה הקדוש ברוך הוא מסווה הסכלות מליבו של מי שירצה לחשוף בפניו את האמת ואחרי שייגע אותו בר המזל שמעיניו הוסר מסווה הסכלות וירגיל את עצמו בחכמות אז הוא יבין מדברי האמת הסודיים על פי ערך שכלו.[15]
|
טוב היה הרמב"ם עושה אם היה מוותר על דוגמאות מוחשיות ומונע מאיתנו את הגלישה הטבעית לעיסוק במשמעויות המטרידות העולות ומבצבצות מתוך אותן חמודות נפלאות, משמעויות שלבסוף תחייבנה אותנו גם להסיק מסקנות מרחיקות לכת לגבי חכמתם של הרבנים וכסילותם של הסכלים, כפי שנראה במאמר הבא.
|
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הכחולה הנקראת 'מדורים קבועים' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
|
שיר השירים ד:יא
פתח מחברו ואמר: ברוך ה' אלוהי ישראל, האמת במובן האמתות הברורה, המאמת לבני אדם מציאות נפשם בודאות גמורה, ובאמצעותה מצאו את תחושותיהם מציאות ודאית, ובהם ידעו את ידיעותיהם ידיעה צודקת, ונסתלקו מהם בכך השבושים, וסרו על ידי כך הספקות, ונתלבנו להם הראיות, ונזדככו להם ההוכחות, ישתבח מעל לכל תיאור נעלה ותהילה.
(אמונות ודעות, הקדמה, אות א')
מפני שראיתי רבים מבני אדם באופן זה באמונותיהם ודעותיהם, מהם מי שכבר הגיע אל האמת והוא יודעו ושמח ... ומהם מי שכבר הגיע אל האמת ויש לו בו ספקות ואינו ברור לו ואינו מחזיק בו ... ומהם מי שכבר אימת את השוא מתוך דמיון שהוא האמת, והרי הוא מחזיק בשוא ועוזב את הישר ... מי שהנהיג את עצמו בשטה מסוימת זמן מסוים ודחאה בגלל סתירה שמצא בה, ועבר לשטה אחרת זמן מסוים ופירש ממנה בגלל דבר מוזר שבה, ועבר לאחרת זמן מסוים ועזבה בגלל ענין נפסד שמצא בה, והרי הוא נבוך בתהפוכות כל ימיו ...
(אמונות ודעות, הקדמה, אות ב')
והדעה היא על שני פנים, אמת ושקר. הדעה האמיתית הוא שידע הדבר כפי שהוא, המרובה - מרובה, והמועט - מועט, והשחור - שחור, והלבן - לבן, והמצוי - מצוי, והנעדר - נעדר. והדעת השקר היא ידיעת הדבר שלא כפי שהוא, המרובה - מועט, והמועט - מרובה, והלובן - שחור, והשחור - לובן, והמצוי - נעדר, והנעדר - מצוי. והחכם המשובח הוא מי ששם אמתות הדברים ליסוד, ומשתית על כך את דעותיו, ועם חכמתו הרי הוא מחזיק במה שראוי להחזיק ונשמר ממה שראוי להשמר. והסכל המגונה מי ששם דעותיו ליסוד ומדמה שאמתות הדברים תהיינה כפי דעותיו, ועם סכלותו הוא מחזיק במה שצריך להשמר ממנו, ונשמר ממה שצריך להחזיק ...
(אמונות ודעות, הקדמה, אות ג')
סכלים יותר מן הראשונים וראיתי לגלות סכלותם בשלושה עשר פנים.
(ספר אמונות ודעות, מאמר ראשון, אות ג')
כי אמתות כל דבר אצלם אינה אלא כפי שהאדם קובע בדעתו, והם יותר סכלים מכל מי שקדם זכרו. וראשית מה שאני מבאר בו את סכלותם, שאין הדברים נעשים כפי שאנו קובעים אותם בדעתנו, אלא קביעת הדעה היא אשר נעשית בגלל הדברים כדי להשיגם כפי אמתותן, והסכלים האלה הפכו את הענין ועשו כל דבר הולך אחרי הדעה.
(ספר אמונות ודעות, מאמר ראשון, אות ג')
כי ההם צירפו אל האמת המציאותית גם דברי שוא, ואלה חדלו מן האמת והשקר גם יחד. וראיתי לבאר מה שיש עליהם בכך כדי להחזירם בו אל האמת, כי הם ראוים לשוחח עמהם בדברי עיון, לפי שלא שקעו בסכלות שנתיאש מהם כמו הכת שאחריהם.
(ספר אמונות ודעות, מאמר ראשון, אות ג')
(הרמב"ם, ההקדמה לפירוש המשנה, מסכת סנהדין פרק 'חלק')
(הרמב"ם, ההקדמה לפירוש המשנה, מסכת סנהדין פרק 'חלק')
גיטין נז:ב
מפני אשר ידעו עליהם השלום בענין זה שכל דבריהם ברורים ונקיים, ואין בהם סיגים, צוו עליהם והזהירו שלא ילעג אדם עליהם. ואמרו 'כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת' (), ואין לך צואה רותחת גדולה מן הכסילות, אשר השיאתו (הניעה את הסכל) להלעיג.
(הרמב"ם הקדמות לפירושי המשניות)
(הרמב"ם, ההקדמה לפירוש המשנה, מסכת סנהדין פרק 'חלק')
כנראה פסחים מט:ב אף ששם הניסוח מעט שונה
אין ראוי לחשוב שמעלתו מעוטה ותועלתו חסרה, אבל יש בו תבונה גדולה, מפני שהוא כולל חידות פליאות וחמודות נפלאות. כי הדרשות ההם, כשיסתכלו בהם הסתכלות שכלי, יובן בהם מהטוב האמיתי, מה שאין למעלה ממנו, ויגלה מהם מן הענינים האלוהיים, ואמתות הדברים, מה שהיו אנשי החכמה מעלימים אותו ולא רצו לגלותו, וכל מה שכילו בו הפילוסופים דורותיהם. ואם תביט אותו על פשוטו, תראה בו ענינים רחוקים מן השכל, שאין למעלה מהם. ועשו דבר זה לענינים נפלאים. האחד מהם, ללטוש רעיוני התלמידים וללבב לבותם. ועוד כדי לעוור עיני הכסילים, שלא יזהירו לבותם לעולם, ואילו היו מראים להם זוהר האמיתות, יסבו פניהם מהם, כפי חסרון טבעיהם, שנאמר בהם ובדומיהם 'אין מגלין להם את הסוד', מפני שאין שכלם שלם כדי לקבל האמיתות על בוריים, וכן החכמים לא היו רוצים לגלות קצתם לקצתם סודות החכמה.
(הרמב"ם, ההקדמה לפירוש המשניות)
בחגיגה יג:א
וכבר זכרו שאיש מן החכמים נכבד פיתה לאנשים בקיאים בחכמת מעשה בראשית, והוא היה בקי במעשה מרכבה, ואמר להם: למדוני מעשה בראשית ואלמדכם מעשה מרכבה. ואמרו: טוב הדבר. וכאשר למדוהו מעשה בראשית, נמנע הוא מללמוד להם מעשה מרכבה. וחס ושלום שעשה זה מפני רוע לב, למנוע החכמה, או בשביל שיהיה לו יתרון עליהם, שחמדות האלה מגונים באחד מהטפשים, קל וחומר באלו החסידים הנכבדים. אבל עשה הדבר, בשביל שראה בעצמו ראוי לקבל מה שיש אצלם, ושאינם ראויים לקבל מה שיש אצלו. והביא על ענין זה דברי שלמה 'דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ' ופירשו עליהם השלום ואמרו, שענין דבר זה שהחכמות המתוקות שהנפש תנעם בהם, כמו שינעם החיך בדבש וחלב, צריכים להסתירם, ושלא ידובר בהם, ואל יעלו על שפת לשון בשום פנים. וזהו שאמר 'תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ', שהענינים האלה אינם ממה שראוי ללמוד ולהגות בם בישיבות החכמה. ואולם ירמזו בכתוב מהם רמזים נעלמים, וכשיגלה הקדוש ברוך הוא מסוה הסכלות, מלב מי שירצה, אחרי אשר ייגע וירגיל בחכמות, אז יבין מהם כפי שכל.
(הרמב"ם, ההקדמה לפירוש המשניות)
התגובות האחרונות